<h1>ראב"ן שו"ת סימן ט"ו</h1>
<h2>דף סה.</h2>
דבי ר' ישמעאל תנא אילו כללי כללות ואילו פרטי פרטות, כלומר הוצרכו כל הפרטות הללו ליכתב כדמפרש ואזיל, וגם לדרוש כל פרט ופרט בכלל ופרט וכלל בפני עצמו ולרבות כעין הפרט לכל (הפ') אחד ואחד כדמסיק ואזיל. אשר לו כרעים הוא כלל הראשון, ולמינהו של כל פרט ופרט הוא כלל האחרון, ועניין של פרטות ארבה (יש) [אין] לו גבחת וזנב, סלעם יש לו גבחת ואין לו זנב, חרגול יש לו גבחת וזנב, וכל אילו אין ראשן ארוך. והכי דרשינן לכללי ופרטי, אשר לו כרעים כלל ארבה פרט למינהו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש אין לו גבחת ואין לו זנב אף כל אין לו גבחת ואין לו זנב להביא ציפורת כרמים שאין לה גבחת ואין לה זנב, וזהו שמסיים התנא אין לי להביא מכלל ופרט וכלל זה אלא חגב הבא לפנינו ואין לו גבחת שהיא ציפורת כרמים, ואם לא נכתב אלא ארבה ל"ה מותר אלא גובאי וציפורת כרמים, הבא לפנינו ויש לו גבחת דמותר מניין, ת"ל סלעם כלומר להכי נכתב פרטו של סלעם להתיר יש לו גבחת ודרשינן ליה בכלל ופרט וכלל כדין הראשון של ארבה ומרבינן מיניה כעין הפרט והיינו אושכף שיש לו גבחת ואין לו זנב כסלעם, ואין לי להביא מאלו שני דינים מארבה וסלעם אלא הבא ואין לו גבחת מארבה הבא ויש לו גבחת מסלעם והבא ואין לו זנב דלב' פרטי הללו אין להם זנב, הבא ויש לו זנב דאין לנו להביא מהם מניין דמותר, ת"ל חרגול להכי פרט חרגול שהוא (ראשון) [רשון] ויש לו גבחת וזנב להתירו ודנינן ליה בכלל ופרט וכלל כדין ראשון ומרבינן מיניה כעין הפרט ומייתינן להתיר כרפסית ושלחנין שיש להן גבחת וזנב כחרגול. והני כללי כללות ופרטי פרטות דקאמר התנא. וכל אילו פרטות שאמרנו לא מייתי ראשו ארוך שהרי אין ראשן ארוך, הבא וראשו ארוך ויש לו גבחת (מניין ת"ל) או אין לו גבחת וזנב דמותר מניין, אמרת הרי אתה דן ראשו ארוך בבניין אב משלשתן שאע"פ שאין דומין זה לזה שיש צד בזה מה שאין בזה שארבה אין לו גבחת וזנב וחרגול יש לו גבחת וזנב וסלעם יש לו גבחת ואין לו זנב וזהו לא ראי ארבה וכו' ואפילו הכי פרטן הכתוב להיתר מפני צד השוה שבהן שיש לכל אחד ד' רגלים וד' כנפים וכו' אף כל שיש לו ד' רגלים וכו' ואתי ראשו ארוך שדומה להללו פרטות בד' סימנין הללו אע"פ שאין דומה להם בראשו שמותר. (והוי) [והלא] צרצור, כלומר כיון דדיינת הכי תתיר נמי צרצור שיש לו ד' סימנין הללו, ת"ל חגב כלומר להכי פרט חגב דלא תרבה אלא ששמו חגב וצרצור אין שמו חגב אבל ארבה וסלעם וחרגול וריבוייהן שמן חגב וכן ראשו ארוך נקרא נמי חגב. וכיון דרבינן שם חגב יכול נרבה אף שאין בו ד' סימנין הללו רק שיהיה שמו חגב, ת"ל למינהו גבי חגב למימר שיהא מינו של חגב ודומה לו בד' סימנין. פריך רב אחאי אם משמע הברייתא כמו שהוא שנוייה דראשו ארוך יליף בהצד שבשלשתן, מה להצד השוה שבארבה סלעם וחרגול שמלבד ד' סימנים הללו שוין נמי להדדי שאין ראשן ארוך ולהכי מותרות תאמר בראשו ארוך שאין דומה להם בראשו שיהא מותר, וכ"ת הואיל ושוה להם בד' סימנין לא פרכינן והלא אין שוה להם בסימן חמישי [ש]שלשתן שוין בו דאין ראשן ארוך, אי הכי דלא בעינן שיהא מכל צדדין שוה לפרט אלא רק שיהא בו ד' סימנין לא לכתוב רחמנא חרגול שיש לו זנב ואינו דומה לארבה וסלעם שאין להם זנב ותיתי בבניין אב מיניהו מה מצינו בארבה וסלעם שאין בזה מה שיש בזה ופרטן הכתוב להיתר אע"פ שאין שוין אלא בד' סימנים אף חרגול שאין שוה להם מכל וכל אלא בד' סימנין מותר, אלא למה פרטו משום דלא אתי מיניהו דמצי למיפרך מה להצד השוה שבהן ששוין נמי בסימן חמישי שאין להם זנב תאמר בחרגול שיש לו זנב, הכא נמי בראשו ארוך ניפרך. אלא אמר רב אחאי, סלעם קרא יתירא שלא הוצרך לפרטו, דאתי בבניין אב מארבה וחרגול מה ארבה שיש לו ד' סימנים מותר אף סלעם מה לארבה שאין לו גבחת תאמר בסלעם שיש לו גבחת ואילו לא פרטו לא הייתי מתירו דלא דמי לארבה חרגול יוכיח שיש לו גבחת ופרטו הכתוב להיתר אף אני אביא להיתר סלעם הדומה לו בגבחת מה לחרגול שיש לו זנב תאמר בסלעם שאין לו זנב ארבה יוכיח שאין לו זנב ומותר אף אני אביא סלעם וחזר הדין מה לארבה שאין לו גבחת לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה שבארבה וחרגול היינו ששוין מד' סימנין אף סלעם שוה להם בד' סימנין ולא הוצרך לפרטו, ולמה פרטו לרבות ראשו ארוך דזו היא מידה בתורה דדבר שא"צ לגופו תניהו לענין אחר, והיינו דקתני תנא לא ראי ארבה כראי חרגול, ושבק סלעם שהוא סמוך לארבה בפסוק, משום דעיקר דינו מארבה [וחרגול] דמרבינן מינייהו סלעם, ומסלעם מרבינן ראשו ארוך. והשתא מפרשינן הכי, הרי אתה דן בניין אב משלשתן שפרטן, והאחד לא הוצרך לפרטו דאתי מבניין אב ופרטו לראשו ארוך, וכיון דהכי דעיקר הדין אתי מארבה וחרגול דיינן הכי לא ראי ארבה כראי חרגול שיש לו גבחת וזנב ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם שראשו ארוך הצד השוה שבכולן ד' סימנין אף כל הבא בד' סימנין מותר ובלבד שיהא שמו חגב. תנא דבי רב דהוא תנו רבנן דלעיל דריש כלל ופרט, וחשיב למינהו של כל אחד פרט, והוי כאילו ארבה ומינו שהיא ציפורת כרמים מפורש בפסוק וכן למינהו של כל אחד, וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ארבה סלעם וחרגול ומיניהם אין ראשו ארוך לא. ותנא דבי ר' ישמעאל דריש ליה כלל ופרט וכלל, כל כעין הפרט, ודיין הכי מה הפרט של ארבה וחרגול מפורש שיש להן ד' סימנין אף כל שיש לו ד' סימנין ואתי סלעם מיניהו ומסלעם מרבינן ראשו ארוך כדמפורש לעיל. דאית ליה כרעים אכול, משמע אע"ג (דאית) [דלית] ליה אידך סימן. למיניהו דהוא כללא בתראה, משמע שלא תאכל עד שיהיו לו כל ד' סימנין כעין פרטו. ומאי שנא תנא דבי רב דקרי לסלעם רשון ולחרגול נפול, ותנא דבי ר' ישמעאל מפיך. ומשני מר באתריה קרו ליה הכי ומר באתריה קרו ליה הכי, והכי נמי מאי דקרו באתריה דתנא דבי רב יוחנה ירושלמית קרו ליה לתנא דר' ישמעאל אושכף ומאי דקרו באתרא דתנא דבי רב ערצוביה והרזבונית קרו ליה לתנא דר' ישמעאל כרספית ושיחלנין. וכי האי גונא דאמרינן לעיל דדאין כל פרטא באפי נפשיה בכלל ופרט וכלל באפי נפשיה, אמרינן בבבא קמא בפרק מרובה [ס"ד:] שדי שור בין המצא לתמצא ודריש ליה בכלל ופרט וכלל והדר שדי חמור והדר שדי שה ודריש כל פרט לחודיה.
